כשהלכתי לקנות בגד ים (נובמבר 2016)

לא מזמן הצצתי החוצה מהחלון והבנתי שאם אני רוצה ללכת לים השנה הזמן זה עכשיו.

בגד ים לא היה לי ולכן קפצתי לקניון לרכוש אחד,

המוכרת כמובן רצתה לעזור והציעה לי דגמים שהיו נראים לה רלוונטיים.

המשותף לכל הדגמים? שלמים, ושחורים, וסולידיים, כאילו אומרים- אל תסתכלו עליי בבקשה!

וגם-אני מתביישת בגוף שלי.

למרות שהעצבים התחילו לבעבע זרמתי והתחלתי למדוד.

כולנו מתות על הרגע הזה שאנחנו בתא הלבשה עם הוילון שלא באמת נסגר עד הסוף והאנשים שעוברים בחוץ ויודעים או לא שהם ממש קרובים ללראות לך את הבז'זים.

וכמובן שאין כמו לצאת מהתא לראות את עצמך במראה הגדולה בחוץ כאילו פתאום זה הדבר הכי הגיוני בעולם להסתובב בעירום חלקי באמצע החנות.


בקיצור הבגד ים היה בול!

מחמיא, מרזה, נוח, כל הנשים בחנות התלהבו אבל משהו הרגיש לא נכון.

למה ברגע שאני הופכת לאמא מצופה ממני מיד להפקיד את הביקיני ולעבור לבגד ים שלם וצנוע יותר?

והאם העובדה שאני מלאה אומרת שבאופן אוטומטי אני מחפשת את מה שיגרום לי להראות כמה שפחות מהמשקל שלי?
בקיצור,

החזרתי את בגד הים השחור למדף ובחרתי אחד צבעוני וורדרד שקשה לפספס.

אמנם שלם כי תכלס זה נוח אבל כזה שלא משדר- אני מתביישת בגוף שלי.
כי וואלה? אני ממש לא, ואם אני מנסה ללמד בנות אהבה עצמית ובטחון אני מצפה ללא פחות מזה בעצמי.
החיים קצרים מדי אחות, תתבלטי- אל תתמזגי.

כתוב/כתבי תגובה